<h1>תניא רבתי סימן ה'</h1>
<h2>דף יז:</h2>
בחדש ניסן מצאתי בשם רבינו שלמה זצ"ל יש מקומות שאוסרין ליפול על פניהם משנכנס ניסן. לפי ששנינו במגלת תענית מריש ירחא דניסן וכו'. וגם במסכת סופרים פרק אחרון אמרינן לפיכך אין אומרים תחנונים כל ימי ניסן ואין מתענין עד שיעבור ניסן. ולא היא דבטלה מגלת תענית כדאיתא בראש השנה [י"ח ע"ב]. וכן מנהג אצלנו שאין חוששין בכך ונופלין אנו על פנינו. בפסח שבועות וסוכות אין נופלין על פניהן ואפילו לפניהן ולאחריהן אסור. ואם חל ערב יום טוב או יום של אחר יום טוב בשני או בחמישי אין נופלין על פניהן ואין אומרים רחום וחנון ולא אבינו הרחמן. בשבוע כולו של חג שבועות אין נופלין על פניהן בוורמישא, אבל במגנצא נופלין. ומנהגנו כבני מגנצא. בתשעה באב שחרית אין נופלין על פניהם דאיקרי אבל כדכתיב (ישעיה ס"ו) שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה ואבל איתקש לחג. דכתיב (עמוס ח') והפכתי חגיכם לאבל. אבל במנחה הואיל ושעת נחמה היא נופלין על פניהן וכן במנחה שלפניו נופלין לפי שאין מקדימין את הפורענות. בחמשה עשר באב אף על פי שמצינו שהוקש ליום הכפורים כדתנינן תמן [תענית כ"ו ע"ב, ב"ב קכ"א ע"א] רבן שמעון בן גמליאל אומר לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב ויום הכפורים. הא קיימא לן דבטלה מגלת תענית ומותר ליפול על פניהן. כך מצאתי לגאונים ז"ל. בראש השנה אין נופלין על פניהן. שנאמר (ויקרא כ"ג) אלה מועדי ה' הוקשו כל המועדים כולן זה לזה. לפניו ולאחריו מותר זולתי מנחה שלפניו שאסור. ביום הכפורים שחרית ומוסף ומנחה אין נופלין על פניהן אבל בנעילה מותר. וכן מנהג שנופלין על פניהן בנעילה ואומרין מכניסי רחמים. ומנחה שלפניו אסור.
<h2>דף כו:</h2>
בשחרית במוסף ובנעילה הכהנים נושאין כפיהם. אבל במנחה אין נשיאת כפים שבמנחה סעדו כל העם ושמא הכהנים שתו יין ושכור אסור בנשיאת כפים. כתב הרמב"ם ז"ל אפילו ביום תענית אין נושאין כפיהן במנחה גזרה מנחת תענית מפני מנחת כל הימים. במה דברים אמורים בתענית שמתפללין בו מנחה ונעילה כגון צום כפור ותענית צבור. אבל תענית שאין בו נעילה כגון תשעה באב וי"ז בתמוז הואיל ותפלת מנחה שלהן סמוך לשקיעת החמה שהרי זאת נראית כנעילה ואינה מתחלפת במנחה של כל יום. ולפיכך יש בה נשיאת כפים וכהן שעבר ועלה לדוכן במנחה של יום כפור, הואיל והדבר ידוע שאין שם שכרות הרי זה נושא את כפיו ואין מורידין אותו. מפני החשד שלא יאמרו פסול היה לפיכך הורידוהו.
ששה דברים מונעין נשיאת כפים. הלשון. והמומין. והעבירה. והשנים. והיין. וטומאת הידים. הלשון כיצד. כגון העלגים, כבדי לשון וכבדי פה שאין מוציאין את האותיות כתיקנן וקורין לאלפי"ן עייני"ן. ולעייני"ן אלפי"ן. וכיוצא בהן אין נושאין כפיהן. המומין כיצד כגון שהיו ידיו או רגליו עקומות או עקשות בוהקניות (מלאות בהרות) לא ישא את כפיו לפי שהעם מסתכלין בו. מי שרירו נופל על זקנו בשעה שמדבר. וכן הסומא באחת מעיניו לא ישא את כפיו. ואם דש בעירו מותר לפי שאין העם מסתכלין בו. וכן מי שהיו ידיו צבועות באסטיס ופואה (מיני צבע). אם אנשי העיר מלאכתן בכך מותר. ואם לאו אסור. העבירה, כגון כהן שהרג את הנפש אפילו בשגגה. ואע"פ שעשה תשובה אינו נושא את כפיו. שנאמר (ישעיה א') ידיכם דמים מלאו. וכתיב (שם) ובפרשכם כפיכם וגו' וכהן שעבד ע"א בין באונס בין בשגגה אע"פ שעשה תשובה אינו נושא את כפיו לעולם. וכן כהן מומר לע"א אע"פ שחזר בו אינו נושא את כפיו לעולם. כן כתב הרמב"ם ז"ל. וכן מצאתי בשם רב נטרונאי גאון ז"ל. אבל בשם רבינו גרשום מצאתי. כהן מומר ועשה תשובה ראוי לעלות על הדוכן ולישא את כפיו. אף על פי שכתוב וקדשתו לכל דבר שבקדושה וזה כיון שנעשה מומר חלל קדושתו, וכשחזר חזרה קדושתו ולא פקעה קדושתו. וכן מצאתי גם בשם רבינו שלמה ז"ל שמותר לעלות על הדוכן ולקרות בתורה ראשון. השנים כיצד, נער לא ישא את כפיו עד שנתמלא זקנו. והיין כיצד. כהן ששתה רביעית יין בבת אחת לא ישא את כפיו עד שיסיר מעליו את יינו, לפי שהוקשה ברכה לעבודה. טומאת ידים כיצד. כהן שלא נטל את ידיו לא ישא את כפיו אלא נוטל את ידיו עד הפרק כדרך שמקדשין לעבודה ואחר כך מברך שנאמר (תהלים קל"ד) שאו ידיכם קדש וברכו את ה'. והחלל אינו נושא את כפיו לפי שאינו בכהונו. כהן שלא היה בו אחד מכל אלו הדברים המונעים נשיאת כפים אע"פ שאינו חכם ואינו מדקדק אחר המצות או שהיו הבריות מרננים אחריו, הרי זה נושא את כפיו. ואל תתמה ותאמר מה תועיל ברכת הדיוט זה, שאין קבול הברכה תלוי בכהנים אלא בהקב"ה שנאמר (במדבר ו') ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם. הכהנים עושים מצוה שנצטוו בה והקב"ה ברחמיו מברך את ישראל בחפצו.
